לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ

בחלק הראשון עמד אָסָף על החומה ומנה את עשרת העמים הנאספים בחשכה. כאן, בחלק השני, הוא כבר לא מונה אויבים — הוא מונה מפלות. עֵין דֹּאר, עֹרֵב וּזְאֵב, זֶבַח וְצַלְמֻנָּע: שמות של מלכים ושרים שבאו גדולים, ונשארו מהם רק שמות ברשימה.

ומכאן הפרק משנה כיוון. מהזיכרון הוא עובר לבקשה, ומהבקשה — לתכלית. שלוש תמונות עוקבות: גַּלְגַּל שהרוח מגלגלת, קַשׁ שאין בו משקל, ואש שאוחזת ביער. ואז מתגלה מה באמת מבקש המשורר: לא נקמה, אלא הַכָּרָה. וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ. שיחפשו הם עצמם את שמו.

הפסוק שנבחר כשם השיר וכחתימת הפזמון הוא:

"וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ"

לְבַדֶּךָ — אתה ולא אחר; עֶלְיוֹן — מעל הכול; עַל כָּל הָאָרֶץ — לא על עם אחד ולא על ארץ אחת. כלומר: כל הפרק, על כל האויבים והסערות שבו, מוביל למשפט אחד — שיֵדעו. וזו איננה בקשת נצחון, אלא בקשת אמת.