פירוש תהילים פרק פ״ד — חלק א׳ — אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר"

הַגִּתִּית — כלי נגינה או לחן שנקרא כנראה על שם העיר גַּת; לִבְנֵי קֹרַח — משוררי המקדש מבני לוי, שאבותיהם ניצלו ממחלוקת קורח. כלומר: כותרת המזמור — שיר של בני קורח למנצח על הגתית.

בשורה אחת: שיר של משוררי הבית עצמו.

פסוק ב'

"מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהוָה צְבָאוֹת"

יְּדִידוֹת — אהובות, מלשון יָדִיד; מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ — משכנותיך, מקומות שכינתך. כלומר: כמה אהובים המקומות שבהם אתה שוכן.

בשורה אחת: אנחת אוהב למראה הבית מרחוק.

פסוק ג'

"נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי"

נִכְסְפָה — השתוקקה, מלשון כיסופים; כָּלְתָה — כלתה מרוב געגוע, עד קצה הכוח; יְרַנְּנוּ — יפרצו ברינה. כלומר: הנפש כוספת עד כלות, ואפילו הגוף עצמו — הלב והבשר — שר אל האל החי.

בשורה אחת: געגוע שממלא את הנפש והגוף כאחד.

פסוק ד'

"גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי"

דְרוֹר — סנונית או ציפור דרור חופשית; שָׁתָה — שָׂמָה, הניחה; אֶפְרֹחֶיהָ — גוזליה הרכים. כלומר: אפילו הציפור הפשוטה ביותר מצאה בית ליד מזבחותיך והניחה שם את גוזליה — ואילו אני, מלכי ואלוהי, עוד עומד בדרך ומתגעגע.

בשורה אחת: קנאה מתוקה בציפור שכבר גרה אצלך.

פסוק ה'

"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה"

אַשְׁרֵי — מה מאושרים; עוֹד יְהַלְלוּךָ — ימשיכו ויהללו בלי סוף; סֶּלָה — מילת חתימה ונצח שבשירת המקדש. כלומר: היושבים בבית ה' — כל עיסוקם הלל, ואשריהם.

בשורה אחת: פסוק שאומרים שלוש פעמים ביום — וכאן שרים אותו.

פסוק ו'

"אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם"

עוֹז לוֹ בָךְ — כוחו ובטחונו בך; מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם — דרכי העלייה סלולות בתוך לבם. כלומר: אשרי גם מי שעוד לא הגיע — אם המסילה אל הבית חיה בלבו, הוא כבר בדרך.

בשורה אחת: האושר השני — של מי שהדרך בלבו.

פסוק ז'

"עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה"

עֵמֶק הַבָּכָא — עמק יבש בדרך לירושלים, מלשון בכי או שיחי בָּכָא הצומחים בו; יְשִׁיתוּהוּ — יעשוהו, יהפכוהו; יַעְטֶה — יעטוף, יכסה; מוֹרֶה — הגשם המוקדם, היורה. כלומר: העוברים בעמק היבש בדרכם אל הבית הופכים אותו בעצם הליכתם למעיין, והגשם עוטף אותו בברכות.

בשורה אחת: הדרך אל הבית הופכת גם את הבכי למעיין.

הפרק נפתח בגעגוע מרחוק ונחתם במעיין שנפתח באמצע הדרך. בין לבין עומדים שני האשרי — היושב בבית והנושא את המסילה בלבו — ושניהם שרים את אותו הלל. וזה אולי הלימוד הגדול של הפרק: הדרך אל הבית איננה רק מרחק שצריך לעבור — היא עצמה חלק מן הבית. מי שהמסילות בלבבו כבר התחיל לשבת. זהו שיר הדרך של כל מי שפניו לירושלים: עוד לא הגעת, וכבר מרננים הלב והבשר.