אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ

אחרי סערות פרק פג' מגיע פרק פד' כמו נשימה עמוקה: שיר של בני קורח על הדרך העולה לירושלים. אין כאן אויבים ואין תחנונים מן המצוקה — יש געגוע צלול אחד, מן הסוג שממלא את האדם כולו. הנפש נכספת, הלב והבשר מרננים, ואפילו הציפור הקטנה מצאה לה בית ליד המזבח — והמשורר עומד מרחוק ומביט בה בקנאה מתוקה.

הפרק בנוי כמסע של עולי רגל: מן המשכן הנחמד שרואים מרחוק, דרך הציפור והדרור שכבר גרים שם, אל האשרי הכפול — אשרי היושבים בבית, ואשרי מי שרק המסילה אליו בלבבו. ובדרך עוברים גם בעמק הבכא, המקום היבש של הדמעה — והוא עצמו, בזכות ההולכים בו, נהפך למעיין. השיר עצמו נבנה כמו הדרך הזאת: פתיחה שקטה של כלי אחד, ומשם הצטרפות הולכת וגוברת — עד שהקהל כולו שר יחד את הפזמון, כמו שיירה שמתקבצת בשערים.

הפסוק שנבחר כשם השיר וכלב הפזמון הוא:

"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה"

אַשְׁרֵי — קריאת התפעלות, "מה מאושר"; יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ — הקרובים אל הקודש, השוהים בו תמיד; עוֹד יְהַלְלוּךָ — ההלל אינו נפסק לעולם. כלומר: האושר האמיתי איננו רגע אחד של עלייה — הוא הישיבה עצמה, יום אחר יום, בבית שכולו שירה. זה הפסוק שנכנס לתפילה שלוש פעמים בכל יום, בפתח אשרי — וכאן הוא חוזר אל מקומו הראשון: שיר.