וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם

עוד הרבה לפני שדוד נעשה למלך, כבר הכירו בו כנפש של נגינה, גבורה, חכמה ונוכחות אלוקית:

“הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַיהוָה עִמּוֹ.”

שמואל א׳, ט״ז, י״ח

פרק א' פותח את ספר תהילים כולו בתמונה ברורה וחזקה: יש דרך של חיים, יציבות וברכה, ויש דרך של ריקנות והתפזרות. דוד המלך מציב בתחילת הספר את דמותו של האדם המאושר באמת — אדם שאינו נמשך אחרי עצת רשעים, אינו עומד במקום של חטא, ואינו יושב בחברה שמרחיקה אותו מן הטוב. במקום זאת, שמחתו היא בתורת ה', והוא חוזר אליה יום ולילה.

הפרק הזה הוא כמו שער כניסה לכל ספר תהילים. לפני הבקשות, הזעקות, ההודאות והשירות שמופיעות בהמשך הספר, באה קודם בחירה בסיסית: באיזו דרך האדם הולך. תהילים מתחיל לא בשאלה מה האדם מרגיש, אלא בשאלה לאן הוא מחובר, ממי הוא מקבל עצה, ומה מזין את נפשו.

הפסוק המרכזי של הפרק מתאר את האדם הזה כעץ שתול על פלגי מים. זהו עץ שיש לו שורשים, מקור חיים קבוע, פרי בזמנו, ועלה שאינו נובל. הדימוי הזה נוגע בכל אדם: גם בתוך עולם משתנה, גם מול רוחות ובלבול, מי שמחובר לדבר ה' מקבל עומק, יציבות וברכה.

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" — זהו שיר על שורשים, על בחירה בדרך הנכונה, ועל החיים שצומחים מן התורה. פרק א' אינו רק פתיחה לספר תהילים, אלא שער לכל המסע הרוחני של הספר: לבחר במה שמחיה את הנפש, ולהתרחק ממה שמייבש אותה.

פרק זה הוא הצעד הראשון במסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.