לֶחֶם אַבִּירִים

תהילים עח׳ הוא מזמור ההיסטוריה הגדול של ספר תהילים — משכיל לאסף, השני באורכו בספר כולו. חלק א׳ פתח את השער: מספרים לדור הבא כדי שיידע. חלק ב׳ סיפר את הנפלאות: הים שנבקע, הענן והאש, המים מן הסלע. חלק ג׳ עמד מול השאלה הנועזת "הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?" — והשמיים ענו בדלתות פתוחות. ובחלק ד׳ השולחן באמת נערך: הלחם יורד, הבשר מגיע עם הרוח, העם אוכל ושובע — ואז מגיעה התפנית הכואבת.

חלק ד׳ (פסוקים כה׳-לא׳) הוא סיפור השפע הגדול ביותר במדבר: אדם אוכל לחם של מלאכים, רוחות נושאות בשר כעפר וכחול ימים, והכול נופל היישר אל תוך המחנה, עד השובע. אבל דווקא בשיא השפע מסתתרת הנפילה — התאווה שלא יודעת לעצור. עוד האוכל בפיהם, והזעם כבר עולה. זהו קטע על מתנה גדולה ועל הלב שצריך להיות ראוי לה.

הפסוק המרכזי של הקטע, שנבחר כשם השיר, הוא:

"לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע"

זהו לב הפזמון: לֶחֶם אַבִּירִים — חכמינו דרשו: לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו, לחם שירד משולחנם של שמיים אל פיו של אדם הולך במדבר. לא מנה מצומצמת של שעת חירום — אלא צידה שלמה, עד שובע.

פרק עח׳ ממשיך את רצף מזמורי אסף, והמסע נמשך בעזרת ה׳: להלחין את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.