אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ

אָסָף עומד על החומה ורואה את מה שאיש עוד לא רוצה לראות: סביב, בחשכה, עשרה עמים נאספים בשקט ובעצה אחת. הפרק הזה הוא זעקת האזעקה שלו — לא אל השומרים ולא אל המלך, אלא ישר אל האל: אַל דֳּמִי לָךְ. אל תעמוד בשתיקתך. כי הפעם המזימה אינה על גבול או על עיר — היא על עצם הקיום: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי.

המזמור בנוי כמעגל שהולך וסוגר: תחילה ההמיה הרחוקה של האויבים, אחר כך הסוד והעצה, ואז נשמעת המילה עצמה — להכחיד. ומול הרשימה הארוכה של עשרת העמים, המשורר מציב זיכרון אחד: מִדְיָן, סִיסְרָא, יָבִין — כל מי שכבר ניסה, ואיננו.

הפסוק שנבחר כשם השיר וכפתיחת הפזמון הוא:

"אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל"

דֳּמִי — שתיקה ודממה; אַל דֳּמִי לָךְ — אל תעמוד דוֹמֵם; תֶּחֱרַשׁ, תִּשְׁקֹט — שלוש לשונות של שתיקה זו לצד זו, כתחינה עולה: אל תשתוק, אל תחריש, אל תשקוט. כשעמך בסכנה — קוּם.