וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק

החלק השני של פרק כב' פותח שוב בכותרת המזמור — "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" — ומיד צולל אל עומק הייסורים, אל נקודות הקצה של הנפש המתמודדת עם קשיים. האויבים מקיפים מכל עבר: פרים, כלבים, אריות. הגוף שוקע, הכוח כלה, הלשון מודבקת. אבל מתוך כל החושך הזה בוקעת זעקה אחת: "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק". ממש ברגע שבו נראה שהכל אבד — ה' עונה. והמזמור מסתיים לא בכאב, אלא בשיר הלל ושבח מרגש: "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ".

הפסוק המרכזי בחלק זה הוא:

"וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה"

"אֱיָלוּתִי" פירושו: כוחי, עוזי. הפסוק הזה אינו רק בקשה — זוהי זעקה של אדם שנמצא בסוף כוחו, שאינו יכול עוד לעמוד לבד, ושיודע שהדבר היחיד שנותר הוא לקרוא: ה', אל תתרחק.

שם השיר מבטא את הרגע הקריטי ביותר בפרק. אחרי כל תיאורי הכאב, האויבים, הבגדים המחולקים — יש רגע שבו דוד אינו מתאר עוד, אלא זועק ישירות אל ה'. אדם שזועק בעומק אמיתי — לא מתוך קריפות, אלא מתוך ביטחון שאינו יודע גבול.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.