הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי

זהו החלק השני והחותם של פרק לט׳.

לאחר שבחלק הראשון דוד המלך עמד מול הכאב, מול השתיקה, ומול ההכרה עד כמה חיי האדם קצרים ושבריריים — כאן הוא מגיע לנקודת עומק חדשה: הכנעה מוחלטת מול ה׳.

דוד כבר אינו שואל רק על קץ ימיו.

הוא אינו מתווכח עם המציאות.

הוא מביט אל תוך השבר ואומר:

"וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי — תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא."

רק התקווה אליך.

רק אתה מקור המשמעות, המחילה והישועה.

בחלק הזה דוד מבקש להינצל מפשעיו, מן הבושה, מן החרפה ומן הייסורים.

הוא שותק מפני שהוא מבין שהכול בא מאת ה׳, אבל בתוך השתיקה הזאת הוא עדיין מתפלל.

הוא מבקש שהשם ישמע לא רק את מילותיו — אלא גם את דמעותיו:

"שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי."

זהו אחד הסיומים המצמררים והאנושיים ביותר:

"כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ."

דוד מרגיש שהאדם בעולם הזה הוא רק אורח זמני, עובר דרך, כמו כל הדורות שהיו לפניו.

ולבסוף באה הבקשה האחרונה:

"הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה — בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי."

הרפה ממני מעט, תן לי רגע של נשימה, חיזוק ומרגוע — לפני שאלך מן העולם ואינני.

זהו שיר של שבר, אבל גם של אמונה.

שיר של אדם שמכיר בחולשתו, אך אינו מאבד את הקשר עם בוראו.

שיר שמזכיר לנו שגם כאשר האדם מרגיש זמני, חלש וחולף — התפילה שלו יכולה לגעת בנצח.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.