בָּקַע יָם

תהילים עח׳ הוא מזמור ההיסטוריה הגדול של ספר תהילים — משכיל לאסף, השני באורכו בספר כולו. בחלק א׳ שמענו את השער: מספרים לדור הבא כדי שלא יהיה דור סורר ומורה. עכשיו מתחיל הסיפור עצמו.

חלק ב׳ (פסוקים ט׳-טז׳) נפתח דווקא בצל: בני אפרים, לוחמים חמושים בקשתות, פונים לאחור ביום קרב. למה? כי לא שמרו את הברית — כי שכחו. ומול השכחה הזאת המזמור מציב את מה שאסור לשכוח: הפלא במצרים, הים שנבקע ועמד כחומה, עמוד הענן שהוליך ביום והאש שהאירה בלילה, והמים שפרצו מן הסלע היבש כנהרות שלמים במדבר.

הפסוק המרכזי של הקטע, שנבחר כשם השיר, הוא:

"בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד"

זהו לב הפזמון: הרגע שבו הים נקרע לשניים, העם עובר בתוכו בחרבה, והמים הזורמים נעצרים ועומדים זקופים כחומה. הזיכרון הזה הוא התשובה לשכחה — הכוח שמחזיק את הלב נאמן.

פרק עח׳ ממשיך את רצף מזמורי אסף, והמסע נמשך בעזרת ה׳: להלחין את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.