הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה

אָסָף, מגדולי המשוררים שהעמידו את השירה במקדש, כתב בשעות הקשות של העם. בחלק הראשון הוא נטע את הגפן: כיצד הוצא העם ממצרים כגפן הנעקרת בזהירות ונשתלת בארץ שפונתה לפניה. כאן ממשיך המשל עד סופו — גדולתה של הגפן, הפרצה בגדר, ולבסוף הבקשה שתשוב ההשגחה אליה. הפרק נבנה סביב פזמון אחד החוזר שלוש פעמים ומתחזק, ובחלק שלפניכם הוא נאמר בפעם השלישית והמלאה ביותר.

הפסוק החותם את הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה"

פנים מאירות הן סימן לרצון ולקרבה, וההפך הוא הסתר פנים. אין כאן בקשה לנס ואין רשימת דרישות — רק בקשה אחת: שיסור המרחק, וברגע שהפנים מאירות כבר נושענו.