כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהוָה אֱלֹהִים

בחלק הראשון של פרק פד' עמדנו מרחוק והתגעגענו — הנפש נכספה, הציפור מצאה בית, ואנחנו עוד בדרך. בחלק השני הדרך נגמרת: עולי הרגל הולכים "מחיל אל חיל" ומגיעים אל השערים. ומה שהם מוצאים שם איננו רק בית — אלא שמש ומגן: אור שמאיר את הדרך, והגנה למי שהולך בה. הפרק נחתם בפסוק שנבחר לשם השיר ולפזמונו, ובאשרי השלישי של המזמור — אשרי אדם בוטח בך.

השיר בנוי כמו יום שלם בחצרות הבית: הוא נפתח בזריחה, עולה בצעדים מדורגים, עוצר לתפילה בשער, ומסתיים בשעה שבה שומר הסף שוכב לישון על המפתן — כי טוב יום אחד בחצריך מאלף. הוא נכתב בסגנון יווני-חסידי סוחף, בקצב הליכה, כשהקהל כולו נסחף אל הפזמון.

הפסוק שנבחר כשם השיר וכלב הפזמון הוא:

"כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהוָה אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְהוָה לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים"

שֶׁמֶשׁ — האור שמאיר את הדרך; וּמָגֵן — ההגנה מפני כל רע; חֵן וְכָבוֹד — חן בעיני הבריות וכבוד מלמעלה. כלומר: אלוהים הוא גם האור וגם המחסה, והוא נותן חן וכבוד ואינו מונע שום טובה ממי שהולך בדרכו בתמימות. הפסוק נכנס לסדר התפילה — וכאן הוא חוזר להיות מה שהיה: שיר של עולי רגל.