פירוש תהילים פרק ס״ו — חלק א׳ — הָרִיעוּ לֵאלֹהִים כָּל הָאָרֶץ

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר הָרִיעוּ לֵאלֹהִים כָּל הָאָרֶץ"

"למנצח" — הוראה למנהל הנגינה במקדש. "שיר מזמור" — מזמור המיועד לשירה בליווי כלי נגינה. ואז באה הקריאה הגדולה: "הריעו לאלוהים כל הארץ" — כל הארץ, כל העמים וכל הברואים, מוזמנים להרים קול תרועה ושמחה לאלוהים.

פסוק ב'

"זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ"

"זמרו כבוד שמו" — שירו ופארו את כבוד שמו של אלוהים. "שימו כבוד תהלתו" — תנו הדר ויופי לשבח שאתם משבחים אותו, שתהיה התהילה ראויה לגדולתו. השבח אינו רק מילים, אלא כבוד שניתן לאלוהים בכל הלב.

פסוק ג'

"אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ"

"אמרו לאלוהים" — פנו אליו ואִמרו לו. "מה נורא מעשיך" — כמה מעוררי יראה והוד הם מעשיך. "ברב עזך" — מתוך גודל כוחך. "יכחשו לך אויביך" — אפילו אויביך נכנעים ומכחישים את התנגדותם מול עוצמתך הגדולה.

פסוק ד'

"כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ סֶלָה"

"כל הארץ ישתחוו לך" — כל באי עולם יכרעו וישתחוו לפניך. "ויזמרו לך" — ויפצחו בשירה לכבודך. "יזמרו שמך" — שירת שבח לשמך. "סלה" היא מילת הדגשה והפסקה מוזיקלית, כמו אמירה: עִצרו והתבוננו בכך.

פסוק ה'

"לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם"

"לכו וראו" — קריאה לכל אדם לבוא ולהתבונן. "מפעלות אלוהים" — המעשים הגדולים שעשה. "נורא עלילה" — נשגב ומעורר יראה בכל פועלו. "על בני אדם" — כל מה שהוא עושה למען האדם וכלפיו, גלוי לעין כול.

פסוק ו'

"הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ"

"הפך ים ליבשה" — רמז לקריעת ים סוף, כשהפך אלוהים את הים לדרך יבשה. "בנהר יעברו ברגל" — וכן מעבר הירדן ביבשה. "שם נשמחה בו" — שם, באותם רגעי ישועה, שמחנו ושמחים בו. הזיכרון של הניסים הופך לשמחה חיה בהווה.

פסוק ז'

"מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה הַסּוֹרְרִים אַל יָרוּמוּ לָמוֹ סֶלָה"

"מושל בגבורתו עולם" — אלוהים מולך בכוחו לעד. "עיניו בגוים תצפינה" — עיניו צופות ומשגיחות על כל העמים. "הסוררים אל ירומו למו" — המורדים והסרבנים אל יתגאו ואל ירימו ראש, כי אין דבר נסתר מעיניו. "סלה" — הפסקה והדגשה.

תהילים פרק ס' חלק א' מלמד ששבח אמיתי אינו נשאר בין כותלי הלב לבדו — הוא פורץ החוצה וקורא לכל הארץ להצטרף. אותו אלוהים שגבורתו נראתה בים ובנהר, שמושל בעולם ועיניו על כל העמים, הוא זה שאליו מרימים קול תרועה. וכשהאדם רואה את מפעלותיו הגדולים, השמחה והשבח באים מאליהם — לא מתוך חובה, אלא מתוך התפעלות והכרת הטוב.