פירוש תהילים פרק פ״ט — חלק ו׳ — אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים

פסוק א'

"מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי"

'מַשְׂכִּיל' פירושה שיר של התבוננות ולימוד; 'לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי' מציין את איתן האזרחי, שעל שמו נקרא המזמור. כלומר: גם השאלות על הסבל ועל ההבטחה הן חלק מתפילה המבקשת להבין ולהתקרב.

בשורה אחת: מזמור של התבוננות, שבו יש מקום גם לשאלה כואבת.

פסוק מז'

"עַד מָה ה' תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ"

'עַד מָה' פירושה עד מתי; 'תִּסָּתֵר' מתארת תחושה שעזרת ה' אינה נראית; 'לָנֶצַח' פירושה לעולם; 'חֲמָתֶךָ' היא כעסך. האש היא דימוי לעוצמת הכעס. כלומר: עד מתי תחושת הריחוק תימשך, והאם הכעס יוסיף לבעור בלי סוף?

בשורה אחת: מתוך ההסתרה עולה בקשה לקץ הכעס ולקרבה מחודשת.

פסוק מח'

"זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם"

'זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד' היא בקשה לזכור עד כמה קצרים חיי האדם; 'חָלֶד' מציין כאן את משך החיים; 'שָּׁוְא' פירושה הבל וחוסר תכלית. כלומר: זכור כמה מעט זמן ניתן לי. מדוע נבראו בני האדם אם ימיהם חולפים בסבל, בלי שיזכו לראות את הטוב? זו שאלת כאב המבקשת משמעות לחיים.

בשורה אחת: החיים קצרים, והמתפלל מבקש לראות חסד בעודו חי.

פסוק מט'

"מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה"

'גֶבֶר' הוא אדם; 'יִרְאֶה מָּוֶת' פירושה יחווה מוות; 'יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ' פירושה יציל את חייו; 'מִיַּד שְׁאוֹל' מתארת את שלטון המוות, כשהשאול היא מקום המתים. כלומר: אין אדם שיכול לחיות לעולם ולהציל את עצמו מן המוות. מכאן הדחיפות בבקשת הישועה.

בשורה אחת: איש אינו פטור מן המוות, ולכן לזמן החיים יש ערך.

פסוק נ'

"אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ"

'אַיֵּה' פירושה היכן; 'חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים' הם החסדים שהובטחו ונודעו בעבר; 'נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד' מזכירה את השבועה לדוד על קיום בית מלכותו; 'בֶּאֱמוּנָתֶךָ' פירושה בנאמנותך. כלומר: היכן החסד שעליו נשענת הברית? המשורר מבקש שההבטחה לדוד תיראה גם במציאות הקשה של דורו.

בשורה אחת: זיכרון החסדים נעשה בקשה לקיום ההבטחה בהווה.

פסוק נא'

"זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים"

'חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ' היא הבושה והלעג שסובלים עובדי ה'; 'שְׂאֵתִי בְחֵיקִי' פירושה נשאתי בתוכי, קרוב אל הלב, כמשא שאי אפשר להניח; 'כָּל רַבִּים עַמִּים' פירושה כל העמים הרבים. כלומר: זכור את ההשפלה שאנו נושאים מול העמים. קולו של המתפלל מבטא כאן כאב של רבים, ולא רק את צערו הפרטי.

בשורה אחת: המשורר נושא בלבו את חרפת הציבור ומבקש שה' יזכור אותה.

פסוק נב'

"אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ"

'חֵרְפוּ' פירושה גידפו ולעגו; 'עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ' מתפרש בדברי המפרשים כלעג להתאחרות בואו של המשיח. העקב, סוף הרגל, מתקשר כאן לאיחור. כלומר: האויבים לועגים לתקווה ואומרים שהישועה המובטחת לא תגיע. המשורר מביא גם את הלעג הזה לפני ה' ומבקש שלא יישכח.

בשורה אחת: הבקשה לזיכרון כוללת גם את הפגיעה בתקוות הגאולה.

פסוק נג'

"בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן"

'בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם' היא ברכה ושבח לה' בכל עת; 'אָמֵן וְאָמֵן' היא חזרה המאשרת ומחזקת את הברכה. כלומר: גם לאחר השאלות והקינה, המזמור נחתם בפנייה של אמונה. אין כאן תיאור של פתרון שכבר הגיע, אלא ברכה הנשארת בפי המתפלל בתוך ההמתנה.

בשורה אחת: הכאב עדיין נשמע, ובתוכו נשמרת הברכה לעולם.

כך נחתם מזמור פט': השאלה על החסדים הראשונים נשארת פתוחה, ובתוך הכאב נשמרת האמונה והברכה.