פירוש תהילים פרק צ׳ — מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל

פסוק א'

״תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר״

״מָעוֹן״ הוא מקום מגורים ומחסה; כאן הוא מבטא את הביטחון שמבקש האדם בקרבת ה'. ״בְּדֹר וָדֹר״ מחבר את תפילת היחיד לחייהם של דורות רבים. הכותרת מייחסת את התפילה למשה, המכונה ״איש האלוהים״.

הפסוק אינו מתחיל בספירת הימים או בפחד מפני סופם, אלא בזיכרון של קשר מתמשך. עוד לפני תיאור חולשת האדם נאמר שיש למי לפנות, ושאנו חלק מסיפור גדול מחיינו שלנו.

בשורה אחת: הדורות מתחלפים, וה' נשאר מעון לתפילה ולתקווה.

פסוק ב'

״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם אַתָּה אֵל״

״בְּטֶרֶם״ פירושה לפני; ״יֻלָּדוּ״ מתארת את היווצרות ההרים בדימוי של לידה; ״וַתְּחוֹלֵל״ פירושה כאן יצרת והבאת לידי קיום; ״תֵבֵל״ היא העולם. גם הדברים שנראים לנו עתיקים ויציבים היו בעלי התחלה.

מולם נאמר ״אַתָּה אֵל״: נצחיותו של ה' אינה נמדדת בגיל ההרים או במספר הדורות. הפסוק מרחיב את המבט מעבר למה שהעין רואה, ומעניק לתפילה יסוד שאינו תלוי בשינויי החיים.

בשורה אחת: העולם נברא ומשתנה, וה' קיים מעולם ועד עולם.

פסוק ג'

״תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד־דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם״

״אֱנוֹשׁ״ הוא האדם, על חולשתו; ״דַּכָּא״ מציין דבר כתוש ומדוכא, ובהקשר הזה את שיבת האדם אל העפר. ״תָּשֵׁב״ פירושה אתה מחזיר, ו״שׁוּבוּ״ היא הקריאה לחזור.

אחרי תיאור הנצח באה ההכרה בגבול האנושי: אין אדם המחזיק בחייו לעולם. הפסוק מציב את כל בני האדם באותו מעמד של ארעיות, ומזמין ענווה מול מתנת החיים שנמסרה לנו לזמן מוגבל.

בשורה אחת: האדם שב אל העפר, וחייו אינם בידיו לעד.

פסוק ד'

״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה״

״אַשְׁמוּרָה״ היא חלק מן הלילה, פרק זמן של משמרת. אלף שנים, שנראות לאדם כמרחק שאין לתפוס, מדומות לפני ה' ליום שכבר חלף או לחלק מלילה.

זהו דימוי לפער שבין המבט האנושי למבט האלוהי, ולא נוסחה לחישוב זמן. אנחנו חיים בתוך ציפייה, זיכרון ודאגה לעתיד; הפסוק מזכיר שהמדידה שלנו אינה מקיפה את כל המציאות.

בשורה אחת: מה שנדמה לנו כזמן עצום הוא רגע מול הנצח.

פסוק ה'

״זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף״

״זְרַמְתָּם״ מתארת סחיפה כזרם; ״שֵׁנָה יִהְיוּ״ מדמה את חיי האדם לשינה החולפת; ״חָצִיר״ כאן הוא עשב. ״יַחֲלֹף״ בהקשר של עשב בבוקר מתאר צמיחה והתחדשות.

הפסוק מחבר בין תחושת הזמן הנסחף לבין מראה החיים המתעוררים מחדש. יש בחיים רעננות, כוח והתחלות, ובכל זאת אין לאדם יכולת לעצור את הזרם ולשמור את הבוקר לעולם.

בשורה אחת: החיים מתחדשים כעשב בבוקר, ובו בזמן חולפים במהירות.

פסוק ו'

״בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ״

״יָצִיץ״ פירושה יצמח ויפרח; ״וְחָלָף״ ממשיך כאן את תמונת הצמיחה; ״יְמוֹלֵל״ מתאר כמישה וקמילה. העשב הרענן של הבוקר מגיע בערב אל היובש.

הבוקר והערב מרכזים בתמונה פשוטה את מהלך החיים: ראשית שיש בה אפשרויות רבות, ואחרית שמזכירה את הגבול. ההכרה הזאת יכולה לעורר תשומת לב למה שניתן לעשות, לאהוב ולתקן בזמן העומד לרשותנו.

בשורה אחת: הפריחה אינה נמשכת לעולם, ולכן לכל יום יש ערך.

ששת הפסוקים פותחים מרחב של התבוננות: מצד אחד ״מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל״, ומצד אחר אדם שימיו עוברים כבוקר וערב. התפילה מחזיקה את שני המבטים יחד ומבקשת למצוא בתוך הארעיות קשר, ענווה ומשמעות.