וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה

יש רגעים שבהם השמיים נראים רחוקים ושותקים, הרשעים נראים עצמאיים ובטוחים, והאדם הפשוט שחי את חייו ביושר שואל בלבו: האם מישהו רואה?

פרק לז' מסיים את תשובתו של דוד המלך בצורה שאין אחריה ספק: הוא רואה. הוא שם. וישועתו לא תאחר.

"תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ" — כשהאמת נמצאת פנימה, בתוך הלב, שום כוח חיצוני לא מוטט את הצעד. הרשע רודף, זומם, מבקש להרוס — אבל "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ". ה' אינו מפקיר את צדיקיו. ברגע האמת, ביד של השופט הגדול, יעמוד הצדיק זקוף.

דוד מספר לנו שהוא ראה בעיניו רשע כאילן ירוק ועצמתי, ורגע אחד — עבר. אינו. נעלם כאילו מעולם לא היה. ולעומת זאת, מי ששמר תמימות, מי שבחר ביושר — "כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם".

ושם, בסיום, מגיע הפסוק שהוא כמו חיבוק מן השמיים: "וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוזָּם בְּעֵת צָרָה". הישועה אינה מקרה. אינה מזל. היא אלוהים עצמו, שיוצא להגן על מי שחסה בו.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.