אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי

בחלקו השני של מזמור לח', ממשיך דוד המלך לתאר את תהומות הכאב והבדידות. הוא חושף את הקושי הגדול ביותר: כשהגוף כואב והרוח נשברת, דווקא אז האנשים הקרובים ביותר ("אֹהֲבַי וְרֵעַי") מתרחקים ועומדים מנגד. במקביל, אויביו מנצלים את חולשתו וטומנים לו פחים.

אך מתוך החושך הגדול והשתיקה שגוזר על עצמו דוד מול רודפיו ("וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע"), בוקע אחד הפסוקים המנחמים ביותר בספר תהילים: "אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה". גם כשהסביבה אטומה, בורא עולם קרוב מאי פעם. הוא קורא את מחשבות הלב ושומע גם את האנחה השקטה ביותר שלא הוציאה הגה.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.