בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא

פרק נו' הוא מזמור של דוד, "מִכְתָּם" שנכתב בזמן שהפלשתים תפסו אותו בעיר גת. דוד מכונה בו "יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים" — יונה דוממת ורחוקה, דימוי לנפש פגיעה ונרדפת. בחלק הראשון דוד מתאר את הצרה: אויבים רבים לוחצים עליו כל היום, מסובבים אותו ואורבים לנפשו. אך מתוך הפחד עצמו עולה הכרזת הביטחון הגדולה — "בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא".

רקע הפרק קשור לאחד הרגעים הקשים בחיי דוד: בבריחתו מפני שאול המלך הוא הגיע אל גת, עיר פלשתית, ושם זיהו אותו עבדי המלך — דווקא הוא, שהרג את גוליית הפלשתי מגת. מרוב פחד נאלץ דוד להשתנות ולהעמיד פני משוגע כדי להינצל. מתוך המקום הנמוך והמפחיד הזה נכתב המזמור, וזו הסיבה שהוא מדבר כל כך אל הלב: זו אמונה שנולדת לא מתוך נוחות, אלא מתוך פחד אמיתי וסכנת חיים.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי"

כלומר: בה' שמתי את מבטחי, ולכן לא אפחד — מה כבר יכול בשר ודם לעשות לי? זוהי אמירה של אדם שגם בתוך הסכנה בוחר לסמוך על ה', ומבין שכוחו של אדם מוגבל מול כוחו של בורא עולם. הפחד אינו נעלם בכחישה, אלא נמס מול האמונה.

הדימוי "יונת אלם רחוקים" נוגע במיוחד ללב: היונה היא סמל לעדינות, לנאמנות ולתום, וכאן היא דוממת ורחוקה — כקול שנחנק מרוב צרה. ובכל זאת, מתוך השתיקה והריחוק, בוקעת תפילה של אמונה. כך הפך פרק נו' למקור חיזוק לכל מי שמרגיש לבד, רדוף או חסר אונים — ומגלה שגם משם אפשר לבטוח בה'.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.