מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה

פרק נה' הוא מזמור לדוד — משכיל — תפילה מתוך מצוקה עמוקה. חלק זה, פסוקים א'–ט', הוא זעקת הפתיחה: בקשה נואשת שאלוהים יקשיב, תיאור הפחד והאימה שאוחזים בלב, והכמיהה המפורסמת לברוח — "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה" — להמריא כיונה הרחק אל המדבר, אל השקט, מן הסערה.

המסורת קושרת את המזמור לימי הבריחה והבגידה בחיי דוד, כאשר דווקא הקרובים אליו הפכו לרודפים. הבגידה של אדם קרוב כואבת יותר מכל אויב, והמזמור נותן מילים לכאב הזה. מתוך הסערה הזו עולה תפילה שאינה נשענת על כוח, אלא על קשב: "הַאֲזִינָה אֱלֹהִים תְּפִלָּתִי".

יש בחלק זה כנות נדירה. דוד אינו מציג את עצמו כגיבור חסר פחד, אלא מתאר במדויק את הרעד, את האימה, את הרצון לברוח. ודווקא הכנות הזו הופכת את התפילה לאמיתית: לא הסתרה של החולשה, אלא הבאתה אל לפני אלוהים.

לחלק זה בחרנו דווקא בקו מוזיקלי של חפלה מרוקאית מודרנית, שמח וסוחף. הכמיהה לכנפי היונה — לחופש, למנוחה, למעוף מעל הסערה — נישאת על קצב חי ומשוחרר, כמו ההשתחררות שהנפש מבקשת.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.