בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל

החלק השני של תהילים ס' הוא התשובה. אחרי שהחלק הראשון זעק מתוך התבוסה — "אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ" — וביקש שהנס יתנוסס, כאן מגיע המענה הגדול: "אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ". אלוהים מדבר, ודברו הוא נבואת ניצחון: הוא מחלק את שכם, מודד את עמק סוכות; גלעד ומנשה שלו, אפרים הקסדה ויהודה שבט המלוכה. אפילו האויבים הגדולים — מואב, אדום ופלשת — הופכים לכלים פשוטים בידיו. ומול כל זה עומדת ההכרה הגדולה שחותמת את הפרק: עזרת אדם היא שווא, ורק "בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל".

גם חלק זה פותח בכותרת "עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד" — המכתם האחרון בספר, שנועד להילמד בפי כל העם. ורגע לפני השיא מסתתר בו אחד הרגעים הכנים ביותר בתהילים: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ" — שאלה כואבת, כמעט מדוברת, שדווקא מתוכה פורצת הכרזת האמונה הגדולה. הלחן, באווירת התכנסות חמה, שמחה ומכובדת, הופך את הסיום הזה לשירת הודיה משותפת — כמו סביב שולחן ארוך של חברים.

הפסוקים המרכזיים של החלק, שנבחרו כפזמון וכשם השיר, הם:

"הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם. בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ"

"עֶזְרָת מִצָּר" פירושה: עזרה מול האויב; "שָׁוְא" פירושה: ריק וחסר ערך; "נַעֲשֶׂה חָיִל" פירושה: נתגבר וננצח; "יָבוּס" פירושה: ירמוס. שני הפסוקים האלה הם תמצית האמונה של הפרק כולו: לא הכוח, לא הצבא ולא בעלות הברית יושיעו — אלא ה' לבדו. ומי שנשען עליו אינו רק שורד, אלא "עושה חיל" — מתגבר, מצליח ומנצח. הפסוקים האלה נאמרים עד היום בתפילות ובשירים, כביטוי נצחי לביטחון בה'.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.