יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ

פרק ע׳ הוא תפילה דחופה וקצרה, כמעט חסרת נשימה. דוד המלך אינו פותח בהקדמה ארוכה, אלא זועק מיד אל העיקר — "אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי, ה׳ לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה". המילה "חוּשָׁה" — מַהֵר — פותחת וחותמת את הפרק, ומעניקה לו תחושת דחיפות עזה של אדם הזקוק לישועה ברגע זה ממש. הפרק כולו בנוי על ניגוד: מצד אחד רודפי נפשו ושונאיו, שדוד מבקש שייכשלו ויסוגו אחור; ומן הצד השני — כל מבקשי ה׳, שדוד מבקש שיָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ ויאמרו תמיד "יִגְדַּל אֱלֹהִים". כך, גם מתוך המצוקה והרדיפה, הפרק פונה אל השמחה ואל הביטחון שהישועה קרֵבה. פרק זה דומה מאוד לחתימת פרק מ׳, וכמותו הוא תפילת מצוקה שכל-כולה בקשת קרבה וישועה. הקיצור והדחיפות אינם חולשה אלא עוצמה — הם מבטאים אמון מוחלט שה׳ שומע גם זעקה קצרה ושבורה.

הפסוק שנושא את שם השיר, והוא לב הפרק, הוא קריאת השמחה הגדולה:

"יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל אֱלֹהִים"

מול האויבים המבקשים את רעתו, מציב דוד את מבקשי ה׳ — אלו ששמחתם אינה תלויה בנצחון על האויב, אלא בה׳ עצמו. שמחתם היא הלל מתמיד, "יִגְדַּל אֱלֹהִים", והיא הופכת את תפילת היחיד לשירת כל אוהבי ישועתו. דווקא מתוך הזעקה הדחופה עולה הקול הזה של שמחה — סימן שהביטחון בה׳ קודם לישועה עצמה ואינו ממתין לה. מבקשי ה׳ אינם מבקשים רק את ישועתו, אלא אותו עצמו — וזו שמחה שאי אפשר ליטול מהם.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.