פירוש תהילים פרק נ״ז — חלק ב׳ — אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי

פסוק ו'

"רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ"

"רומה על השמים" — שיתרומם ויתגדל כבוד ה' מעל לשמים.

"על כל הארץ כבודך" — ושכל הארץ כולה תתמלא בכבודו.

פסוק זה הוא הפזמון של הפרק, וחוזר גם בסופו.

פסוק ז'

"רֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי כָּפַף נַפְשִׁי כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה נָפְלוּ בְתוֹכָהּ סֶלָה"

"רשת הכינו לפעמי" — האויבים פרשו רשת ללכוד את צעדיי.

"כרו לפני שיחה" — חפרו בור לפניי כדי שאפול בו.

"נפלו בתוכה" — אך הם עצמם נפלו אל תוך הבור שחפרו.

פסוק ח'

"נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה"

"נכון לבי אלוהים" — ליבי יציב ובטוח בך, ללא פחד.

החזרה הכפולה "נכון לבי" מדגישה את עומק הביטחון.

"אשירה ואזמרה" — ומתוך הביטחון הזה אני פוצח בשיר.

פסוק ט'

"עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר"

"עורה כבודי" — דוד מעורר את נשמתו לשיר.

"עורה הנבל וכנור" — וקורא גם לכלי הנגינה להתעורר.

"אעירה שחר" — אקדים לקום ואעיר את השחר בשירתי, עוד לפני עלות היום.

יש כאן תמונה נדירה: לא השחר מעיר את האדם, אלא האדם מעיר את השחר בשירתו.

פסוק י'

"אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי אֲזַמֶּרְךָ בַּל אֻמִּים"

"אודך בעמים" — אודה לך בגלוי, בין כל העמים.

"אזמרך בל אמים" — אשיר לך בין כל האומות.

השבח אינו נשאר אישי, הוא מתפשט לכל העולם.

פסוק יא'

"כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ"

"כי גדל עד שמים חסדך" — חסד ה' גדול ומגיע עד השמים.

"ועד שחקים אמתך" — ואמיתו ונאמנותו מגיעות עד העננים.

זו הסיבה לשבח: גדולת החסד והאמת של ה'.

פסוק יב'

"רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ"

הפרק חותם באותה קריאה שבה פתח: שיתרומם כבוד ה' מעל הכל.

החזרה יוצרת מסגרת: הכל מתחיל ונגמר בכבוד ה'.

החלק הזה מלמד שאחרי כל צרה, כשמגיעה הישועה, הלב לא יכול להישאר שותק. דוד מעורר את עצמו, את כליו ואת השחר, והופך את הניצחון לשירה שמתפשטת אל כל העמים. זו תזכורת שהשבח אינו רק תגובה אישית, אלא הזמנה לעולם כולו לראות את גדולת חסד ה'. וכך, מי שפתח את הפרק כנרדף בודד במערה, חותם אותו כמי שקורא לכל הארץ לשיר.