אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי

החלק השני של פרק נז' הוא המהפך הגדול: מן התחינה והפחד של החלק הראשון — דוד הנרדף במערה — אל פרץ של שבח, שמחה וביטחון. אותו אדם שזעק "חָנֵּנִי אֱלֹהִים", מגלה עכשיו לב נכון ויציב, ופוצח בשירה אל מול כל העמים. זהו אחד המעברים היפים בתהילים: מן המצוקה אל המנגינה.

הפרק פותח וחותם באותה קריאה: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ" — שיתרומם כבוד ה' מעל השמים ומעל כל הארץ. בתווך, דוד מתאר כיצד אויביו כרו לו בור ונפלו בו בעצמם, וכיצד מתוך הישועה הזו ליבו מתמלא בשירה: "עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר" — קריאה לעורר את הכלים ואת הנפש, ואפילו את השחר עצמו, לקראת שירת הודיה.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי אֲזַמֶּרְךָ בַּל אֻמִּים"

כלומר: אודה לך, ה', לא בחדרי חדרים אלא בגלוי — בין כל העמים והאומות. השבח של דוד אינו פרטי; הוא רוצה שכל העולם יכיר בטוב ה'. וזה נובע מהכרה פשוטה: "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" — חסד ה' גדול עד השמים, ואמיתו עד השחקים.

זהו לב המסר של החלק הזה: מי שעבר את הלילה הקשה ביותר ומצא שה' הצילו, אינו יכול לשתוק. השמחה דורשת ביטוי, והביטוי הזה הוא שירה — שמזמינה גם את כל מי שמסביב להצטרף ולהלל. דוד אינו מסתפק בשמחה פרטית: הוא קורא לכלי הנגינה, לשחר ולכל העמים להפוך לשותפים בשיר ההודיה. כך הופך הביטחון האישי לקריאה אוניברסלית.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.