פירוש תהילים פרק פ״ח — כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי

פסוק א'

"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי"

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח — שיר שבח של צאצאי קורח, משוררים לויים במקדש; לַמְנַצֵּחַ — למי שהוביל את השירה; עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת — 'מחלת' היא כנראה שם של לחן עתיק, ויש שקראו בה רמז למחלה; 'לענות' פירושה לשיר, והיא קרובה גם למילה עינוי; מַשְׂכִּיל — שיר שנועד ללמד; לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי — הימן, משורר וחכם ממשפחת זרח, שנזכר בספר מלכים בין החכמים הגדולים. כלומר: כבר בכותרת נשמע הכאב.

בשורה אחת: מזמור של הימן, שיר של לימוד ושל כאב.

פסוק ב'

"ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ"

ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי — ה', האלוקים שממנו באה הישועה שלי; יוֹם צָעַקְתִּי — ביום אני צועק אליך; בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ — וגם בלילה אני עומד מולך; יום ולילה, בלי הפסקה. כלומר: גם בתוך הכאב הוא יודע מאיפה תבוא ההצלה, גם כשהיא עוד לא כאן.

בשורה אחת: יום ולילה אני צועק אליך, אלוקי ישועתי.

פסוק ג'

"תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי"

תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי — שתגיע אליך התפילה שלי ותעמוד לפניך; הַטֵּה אָזְנְךָ — הקשב, כמו אדם שמטה את האוזן כדי לשמוע טוב יותר; לְרִנָּתִי — לקול הקריאה שלי; 'רינה' היא קול רם, ובמקום הזה זה קול של תחינה ושל בכי. כלומר: הוא מבקש קודם כל שישמעו אותו, שהקול שלו לא ילך לאיבוד.

בשורה אחת: שתגיע אליך תפילתי, הקשב לקריאתי.

פסוק ד'

"כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ"

כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי — נפשי שבעה מצרות, כמו מי שאכל עד שאין בו מקום; וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ — 'שאול' הוא כינוי במקרא למקום המתים; החיים הגיעו עד שעריו. כלומר: הצרות מילאו את הנפש, והחיים עצמם על הסף.

בשורה אחת: נפשי שבעה צרות, וחיי הגיעו עד שערי המוות.

פסוק ה'

"נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל"

נֶחְשַׁבְתִּי — נחשבתי; אנשים כבר רואים בי ומתייחסים אליי; עִם יוֹרְדֵי בוֹר — כאחד מאלה שיורדים לבור, כלומר לקבר; הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל — הייתי כאדם שאין בו כוח; 'איל' פירושו כוח וחוזק, כמו במילה 'אילותי' שבפרק כ"ב. כלומר: עוד לפני שהגוף נשבר, הסביבה כבר מוותרת עליו.

בשורה אחת: רואים בי כמי שיורד לקבר, אדם שאין בו כוח.

פסוק ו'

"בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ"

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי — בין המתים אני 'חופשי', כלומר מופקר ועזוב; כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר — כמו הרוגים השוכבים בקבר; 'חללים' הם מי שנפלו ומתו; אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד — שאתה כבר לא זוכר אותם; וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ — והם נכרתו ונפרדו מידך. כלומר: הקשה מכול הוא הבדידות, התחושה שאדם נשכח.

בשורה אחת: אני עזוב בין המתים, כמו מי שכבר אינו נזכר.

פסוק ז'

"שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת"

שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת — שמת אותי בבור העמוק ביותר; 'תחתיות' הם המקומות הנמוכים שאין מתחתם דבר; בְּמַחֲשַׁכִּים — במקומות חשוכים, שאין בהם אור; בִּמְצֹלוֹת — במעמקים; 'מצולות' הם עומק המים, המקום שבו אדם שוקע. כלומר: החלק נגמר בתחתית, אבל הוא עדיין מדבר אל ה' בגוף שני, 'שתני', ועצם הפנייה היא חוט של תקווה.

בשורה אחת: שמת אותי בבור העמוק, בחושך ובמעמקים.

מתוך הלילה ומתוך החושך — תפילה שאינה מפסיקה לפנות, גם כשהכול עדיין עמוק.