שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם

פרק כד' הוא מזמור לדוד, מזמור של מלכות, הוד וטהרה. דוד המלך מתאר את גדולתו של בורא עולם, שהארץ ומלואהּ שייכים לו לבדו, ושואל מי ראוי לעלות אל הר ה' ולעמוד במקומו הקדוש. תשובתו ברורה: רק בעלי כפיים נקיות ולב טהור. הפרק מסתיים בקריאה דרמטית וחגיגית לשערי ירושלים ולשערי העולם כולו להיפתח ולקבל את פני מלך הכבוד.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד"

זהו פסוק של עוצמה, ניצחון והדר. הוא קורא לכל שערי העולם להתרומם ולהיפתח לפני נוכחותו וכבודו של ה', כאילו הבריאה כולה יוצאת לקבל את פני מלכּהּ.

הפרק בנוי משני חלקים המשלימים זה את זה: בתחילתו דוד מדבר על האדם — מי ראוי לעמוד לפני ה', ואיזו טהרה פנימית נדרשת ממנו; ובסופו הוא מתרומם אל הקוסמי — אל מלכותו של בורא עולם המתגלה בכל הבריאה. כך מתחבר העולם הפנימי של האדם הפשוט אל ההוד הגדול של מלך הכבוד.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.