וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ

זה אחד הפסוקים הכי קשים בכל ספר תהילים.

לא על אויב. על חבר.

דוד מתאר: הוא לבש שק בזמן שהם חלו.

הוא התפלל עליהם. הוא צם. הוא התאבל עליהם — כמו אח.

"כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי."

והם? ברגע שהוא נפל — הם שמחו.

הם התאספו. הם קרעו. הם לא שתקו.

"וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ."

זה לא כאב של מלחמה. זה כאב של בגידה.

הכי עמוק שיש.

ואז — מגיע הפסוק שמשנה הכל:

"אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה — הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם."

דוד לא מתמוטט. הוא פונה.

ישירות. בשם. בדרישה.

ומיד אחרי — ההבטחה:

"אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב — בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ."

לא כשיעבור הכאב. לא כשיהיה לי כוח.

עַכְשָׁיו. בתוך הסערה. בגוף שלם.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.