עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי

פרק מד' הוא מזמור של בני קורח, מזמור של זיכרון, כאב, אמונה ותפילה. אחרי שבחלק הראשון הוזכרו הישועות שה׳ עשה לאבותינו, ואחרי שבחלק השני נאמר "וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ", חלק ג' מגיע אל שיא הזעקה: עם ישראל עומד בתוך חושך, הסתר פנים ולחץ, ועדיין פונה אל ה׳.

נקודת הלב של השיר היא הקריאה:

"עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח"

זו איננה התרחקות מן האמונה, אלא דווקא תפילה מתוך קרבה. כאשר הכאב גדול והמענה עדיין נסתר, המזמור מלמד להמשיך לקרוא, להמשיך לבקש, ולהחזיק בברית גם כאשר הנפש שחה לעפר.

שם השיר מדגיש את הזעקה המרכזית של החלק הזה: עוּרָה לָמָּה תִישַׁן. זו תפילה של עם שאינו מבין את עומק הסבל, אבל גם אינו מוותר על הקשר עם ה׳. מתוך המקום הנמוך ביותר עולה בקשה אחת: קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

בחלק הזה יש מעבר חד מן ההצהרה "לא שכחנו" אל הקריאה "קומה". כלומר, האמונה אינה נשארת רק בזיכרון העבר, אלא הופכת לבקשה חיה בהווה: אם ה׳ גאל בעבר, אנו מבקשים שגם עכשיו יאיר את פניו, יראה את העני והלחץ, ויפדה למען חסדו.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.