דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ

חלק א' של תהילים סג' היה צמא וגעגוע במדבר היבש. חלק ב' (פסוקים ז'-יב') ממשיך את אותו לב מתגעגע, אך מעמיק אותו: מן הצמא אל הדבקות, ומן הבדידות אל הביטחון. דוד המלך אינו מרפה — בלילות, על משכבו, הוא זוכר את אלוהים והוגה בו; הוא חש את ידו התומכת; ובסוף, גם מול אויביו, הוא יודע שהמלך ישמח באלוהים.

החלק בנוי כמסע משלוש תחנות: דבקות לילית (פסוקים ז'-ט'), נפילת מבקשי הרעה (פסוקים י'-יא'), וניצחון השמחה באלוהים (פסוק יב'). מה שמתחיל כלחישה בחושך, נחתם בשירה של ביטחון ושמחה. כל תחנה מוסיפה נדבך: הלילה נותן קרבה, הסכנה מולידה ביטחון, והסוף מביא שמחה שלמה.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ"

נפשו של דוד נדבקת באלוהים כמו דבר שאי אפשר להפריד ממנו. וכשהנפש דבקה כך — היד הימנית של אלוהים תומכת בו ולא נותנת לו ליפול. זו אהבה שמחזיקה משני הצדדים: האדם נאחז באלוהים, ואלוהים אוחז בו. הדבקות והתמיכה הן שני צדדים של אותו קשר. המילה "דבקה" היא מאותו שורש של "דבק" — חיבור שאי אפשר לנתק. וזה סוד הביטחון של דוד: לא כי אין סכנה, אלא כי הוא אינו לבד.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.