בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה

חלק ב' של תהילים סו' ממשיך את שירת ההלל הגדולה של הפרק, אבל משנה את הזווית. אחרי הקריאה לכל הארץ להריע לאלוהים, המזמור עובר אל קול של עם שעבר ניסיון. השבח כאן אינו בא רק מתוך שמחה פשוטה, אלא מתוך זיכרון עמוק: אלוהים החזיק את נפשנו בחיים, לא נתן לרגלנו למוט, בחן אותנו, צרף אותנו, העביר אותנו באש ובמים — ובסוף הוציא אותנו לרוויה.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה"

זהו פסוק של מעבר. האש מסמלת ניסיון, כאב וצירוף. המים מסמלים סכנה, טלטול וחצייה. אבל הפסוק אינו נעצר באש ובמים. הוא מגיע אל "לרויה" — אל מרחב של שפע, נשימה, רווחה וחיים מחודשים. לכן השיר הזה אינו שיר של ייאוש, אלא שיר של יציאה: מן הצר אל הרחב, מן הלחץ אל ההודאה, מן הניסיון אל נדר של תודה.

בחלק הזה יש תנועה ברורה מאוד: תחילה ברכה ציבורית, אחר כך זיכרון של שמירה בחיים, אחר כך תיאור הניסיון, ולבסוף התחייבות לשוב אל בית אלוהים ולקיים את הנדרים שנאמרו בשעת צרה. זהו אחד המעברים היפים בפרק: האדם אינו מוחק את הקושי, אלא הופך אותו לעדות. הוא זוכר את האש ואת המים, אבל שר בעיקר על היציאה מהם.

לכן החלק הזה מתאים במיוחד לשירה של הודאה אחרי התמודדות. הוא אינו מתעלם מן המועקה, אבל אינו נותן לה להיות המילה האחרונה. המילה האחרונה היא רוויה: תחושה שהחיים חזרו להתרחב, שהנפש שוב יכולה לנשום, ושהתודה חזקה יותר מן הפחד שהיה בדרך.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של פרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.