וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ

תהילים עז׳ — שיר הלילה של ספר תהילים — ממשיך. חלק א׳ הסתיים ברוח מחפשת: אדם ער בלילה, שואל את לבבו מה השתנה ואיפה הישועה. חלק ב׳ הוא התשובה — אבל היא לא מגיעה מיד. קודם באות השאלות.

חלק ב׳ של השיר (פסוק א׳ ופסוקים ח׳-יג׳) פותח בשש מן השאלות הנוקבות ביותר שנשאלו אי פעם בתפילה: הלעולמים יזנח? האם אפס לנצח חסדו? האם גמר אומר לדור ודור? השכח חנות אל? האם קפץ באף רחמיו? — שאלות שאדם ירא שמים כמעט אינו מעז לשאול, ואסף שואל אותן בקול, אחת אחר אחת, בלי לייפות דבר.

ובתוך השאלות מסתתרת אמונה: מי ששואל "הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל" — עדיין קורא לו אֵל שדרכו לחון; מי ששואל על החסד אם אפס — עדיין זוכר שהחסד הזה היה. השאלות של אסף אינן כפירה. הן תפילה שלובשת צורת שאלה.

ואז מגיע פסוק יא׳ — נקודת המפנה של המזמור כולו: וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא. ואמרתי: החולשה הזאת — שלי היא. לא אלוהים השתנה; אני הוא שרואה מבעד לצרה. ומיד אחריה ההחלטה הגדולה: שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן — לזכור את השנים שבהן יד ימינו של עליון עשתה נפלאות.

ומכאן השיר פורץ בשמחה: אֶזְכּוֹר — אזכור את מעללי יה, אזכרה מקדם פלאך. הזיכרון הופך לתרופה, והשאלות הכואבות נמסות אל תוך ההודיה.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה"

זהו גם הפזמון של השיר. לא עוד שיחה של אדם עם לבבו בלבד, כמו בחלק א׳ — אלא הגייה ושיחה בפועלו של אלוהים. אותו פועל "אָשִׂיחָה" שהיה בחלק א׳ קול נהי, נעשה כאן שירת מעשיו.

פרק עז׳ ממשיך את רצף מזמורי אסף, והמסע נמשך בעזרת ה׳: להלחין את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.