כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ

פרק מד' הוא מזמור של בני קורח, מזמור של זיכרון, כאב ואמונה. אחרי שבחלק הראשון הוזכרו הניסים והישועות שה׳ עשה לאבותינו, חלק ב' עובר אל מציאות קשה מאוד: עם ישראל מרגיש דחוי, מושפל, מפוזר בין הגויים, ולעג האויבים מקיף אותו מכל צד.

זהו חלק כואב במיוחד במזמור, משום שהוא אינו מתאר רק מלחמה או צרה חיצונית. הוא מתאר גם בושה, תחושת ריחוק, חוסר אונים, וחוויה של עם שמרגיש כאילו איבד את כוחו ואת כבודו לעיני סביבתו.

אבל דווקא מתוך המקום הנמוך הזה מופיעה נקודת האמונה של השיר:

"כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ"

כלומר: גם כאשר עבר עלינו כל זה, גם כאשר היה קשה, גם כאשר היינו בבושה ובצרה — לא שכחנו את ה׳ ולא עזבנו את הברית איתו.

שם השיר מדגיש את לב החלק הזה: נאמנות גם בזמן נפילה. לא אמונה שנאמרת רק כשהכול קל, אלא אמונה שנשארת גם כאשר המציאות כבדה, מבלבלת וכואבת. המילים האלה יכולות לדבר גם אל אדם יחיד שעובר תקופה קשה, וגם אל עם שלם שמחזיק מעמד לאורך דורות.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.