אַתָּה נוֹרָא אַתָּה

חלק ב׳ של תהילים עו׳ הוא הרגע שאחרי הנס. בחלק א׳ ראינו את הלילה שבו נשברה המלחמה בשערי ירושלים — החיצים, המגן והחרב שנשברו, הגיבורים שנרדמו ולא קמו. עכשיו, בחלק ב׳, מרים אסף את עיניו מן השדה הדומם אל שמים, ושואל את השאלה שאין עליה תשובה אחרת: אַתָּה נוֹרָא אַתָּה — וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ.

זהו מזמור של יראה ושל שקט. הדין לא הוכרז בשדה הקרב — הוא הושמע מִשָּׁמַיִם, והארץ כולה יָרְאָה וְשָׁקָטָה. וכאן מתגלה הפלא הגדול של הפרק: אלוהים קם למשפט לא כדי להפיל — אלא לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ. הדין של מעלה הוא ישועתם של הענווים של מטה. ואפילו זעמו של האדם, החֵמה שביקשה להחריב — סופה שהיא נהפכת להודאה: כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ"

זהו גם לב הפזמון. המילה "נוֹרָא" חוזרת בפרק פעמיים ומקיפה אותו כמסגרת — נורא אתה, ונורא למלכי ארץ. לא פחד משתק אלא יראת רוממות: מי שראה מה קרה בלילה ההוא בירושלים — עומד מולו בשקט, בהשתאות, בדמעה.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול: להלחין את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.